בתרגול היוגה אנחנו מקפידים על המון פרטים, ישורת, דיוק וסימטריה. אנחנו מבלים שעור שלם של
שעה וחצי, בכל פעם מחדש, בחידוד, למידה וחקירה של כל סיב ותא בגופנו. התפישה שלנו רואה את האדם כמערכת מורכבת וענפה שבה לכל חלק תפקיד באיזון הגוף והבאתו להרמוניה ובריאות.
כאשר חלק בגוף לא מתפקד כשורה אנחנו מרגישים את זה. כיוגים, זה אפילו משפיע עלינו.
לאורך השנים והתרגול, הגוף שלנו הופך להיות מעודן יותר. ככל שאנחנו נפתחים יותר דרך התרגול אנחנו מתקדמים לכיוון בריא והרמוני יותר, מודע יותר, רך ועצמתי יותר מבפנים.
הטריקונאסאנה שלנו, הכלב ראש למטה ועמידת הידיים שאנחנו מבצעים, אם מבצעים נכון, יכולים להביא לתועלת רבה. גם תנוחות אחרות, גם נשימה, הרפיה ומדיטציה.
לתרגול, נדרשת גם מוטיבציה, התמדה ודבקות במטרה. נדרש מורה טוב, מיומן, מנוסה.
אך הדרישה הגדולה ביותר לתרגול היוגה היא לב פתוח. לב חומל. הכרת תודה. הכרה בעובדה שזה חסד לתרגל יוגה. שלא כל מי שנתקל בהזדמנות הזו מזהה אותה כהזדמנות פז, לבוא במגע עם המקום הטהור והנקי ביותר של הוויתנו, הנשמה, העצמי, במהלך החיים האלו.
כשאנחנו בוחרים להיות בשליטה מוחלטת, כשאחנו חיים מהמיינד, השכל, הראש, במקום מהלב, אז אנחנו חוסמים לעצמנו המון אפשרויות לגדול ולהתממש בחיים.
אנחנו נדרשים לגייס אומץ, אנחנו נדרשים לשחרר ציפיות, אמונות, דוגמות, ולהתחבר למקום שמרגיש, חש וצומח מתוך רכות וחמלה, ולא מתוך שיפוט וביקורת נוקשה.
למעשה זה קצת פרדוקס…. כי לכולנו יש את הכמיהה לגעת בלב, באמת ובאהבה. כנראה, שאין קיצורי דרך.
אז תרגול היוגה אמנם "דורש" לבוא עם לב פתוח, אך יש לו היכולת לפתוח לב סגור ופגוע. ההחלטה היא שלנו- אם לאפשר לו או לא. אם אפשרנו- זכינו.